טראבין נ' מבטחים בע"מ

החלטה

התובע הגיש תביעה זו לפיצוי בשל נזק גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
לטענת התובע, שהוא יליד 1968, ביום 14.4.12, ארעה לו תאונת דרכים עת נהג ברכב מאזדה מ"ר 67-937-29 (להלן: "המאזדה" ו"התאונה"). לטענתו, עקב התאונה ברכב, נגרמו לו נזקי גוף.
התובע טען כי קודם לכן היה לו ביטוח חובה (כמו גם ביטוח מקיף) לרכב סיטרואן ברלינגו מ"ר 67-937-29 (להלן: "הברלינגו"). ביום 22.12.11 כחמישה חודשים לפני התאונה, החליף התובע את רכב הברלינגו ברכב המאזדה. לאחר מכירת הברלינגו וקניית המאזדה, הוא פנה לסוכן הביטוח שמטעם הנתבעת, הסוכן עמי אביעם (להלן: "הסוכן"), וביקש להעביר את ביטוח החובה לרכב המאזדה. הוא אף מסר לסוכן, לבקשת הסוכן, את תעודת ביטוח החובה של הברלינגו, להעברתה למבטחת-הנתבעת, לשם החלפת הרכב נשוא הפוליסה.
בנסיבות אלה, נטען כי הנתבעת ביטחה בביטוח חובה את רכב המאזדה, ועל כן עליה לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה.

הנתבעת טענה כי לא היה כיסוי ביטוחי בתוקף בעת התאונה, מאחר והתובע לא שילם את האגרה המתחייבת בגין החלפת הביטוח. הנתבעת לטענתה, לא ידעה ולא נתנה הסכמתה להחלפת הביטוח מרכב הברלינגו לרכב המאזדה. בהעדר פוליסת ביטוח חובה כחוק לרכב המאזדה, נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף.

התובע בתגובתו, הדגיש כי בעשר השנים האחרונות קיבל שירותי ביטוח מהנתבעת באמצעות משרד סוכן הביטוח הנ"ל. התובע פירט, כי בעת החלפת רכב הברלינגו לרכב המאזדה, פנה לסוכן וביקש להעביר את ביטוח החובה למאזדה. הסוכן הודיע לו, כי לשם העברת הביטוח עליו למסור לו את תעודת ביטוח החובה של הברלינגו ולשלם לו 60 ₪, והתובע עשה כן. התובע היה משוכנע איפוא, כי יש ביטוח חובה בר תוקף למאזדה.
לאחר התאונה הודיע התובע לסוכן, אשר הבטיח כי יטפל בתביעה.
רק לאחר זמן מה, נאמר לתובע כי על מנת להשלים את העברת ביטוח החובה, היה עליו לשלם מסמך אגרת העברת הביטוח בבנק דואר על סך 40 ₪. הסוכן גם הודיע לתובע שהעביר לנתבעת את תעודת ביטוח החובה של הברלינגו.
התובע מוסיף ומפנה לסימן ו' בפרק א' לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981, אשר קובע כי סוכן ביטוח מהווה שלוח של המבטח, זולת אם קיים מסמך בכתב לגבי היותו שלוח של המבוטח. עוד הוא נסמך על חוק השליחות התשכ"ה – 1965, לפיו שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה לפי העניין את השולח.

הנתבעת בתשובתה מדגישה כי אין בתגובת התובע כדי לגבור על הטענה הבסיסית בדבר העדר כיסוי ביטוחי. לטענת הנתבעת, משאין חולק כי במועד הרלוונטי, בעת התאונה, לא היה כיסוי ביטוחי בתוקף, ולא הייתה תעודת ביטוח חובה לרכב המאזדה בו נפגע התובע, הרי שיש לדחות את תביעתו על הסף.
הנתבעת מוסיפה ומציינת, כי אף התובע מאשר כי לא שולם סכום כסף שהיה נדרש לשם השלמת ביטוח החובה לגבי המאזדה. בעניין זה ההלכה הפסוקה קבעה כי רק לאחר ביצוע התשלום, מתממש הכיסוי הביטוחי כדין. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, גם אם טרם הוכרע מי משני צדדי ההתקשרות התרשל, התובע או הסוכן, הרי שברור שאין ביטוח חובה ולכן אין הנתבעת חייבת בפיצוי התובע.

ההכרעה
מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד.
פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל – 1970, קובעת את החובה לבטח רכב מנועי בביטוח חובה לפיצוי בגין נזקי גוף. חוק הפלת"ד משלים את הוראות פקודת הביטוח וקובע אחריות מוחלטת ללא אשם ופיצוי על ידי המבטח. סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד קובע, כי נפגע איננו זכאי לפיצוי לפי חוק הפלת"ד אם נהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב.

בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לסוגיה של פוליסת ביטוח חובה אשר הוצאה, אולם עדיין לא שולמה, כאשר הניזוק היה בעת התאונה בדרכו לשלם את תעודת הביטוח (ע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' דוד מור (26.6.2013 להלן: "עניין מור").
בעניין מור, קיבל בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי תעודת ביטוח החובה נכנסת לתוקפה רק עם הטבעתה בחותמת הבנק. עד לביצוע התשלום המלא בבנק, מדובר רק בהצעה לחוזה ביטוח שלא התגבשה לידי חוזה ביטוח מחייב.
יש ממש איפוא, בטענת הנתבעת כי בהעדר תשלום לגבי פוליסת ביטוח החובה – אין כיסוי ביטוחי. השאלה הינה, מה הדין כאשר קיים תשלום עבור רכב אחר, אשר המבטח, באמצעות הסוכן, הבטיח כי יועבר לרכב הנדון, ולא הודיע למבוטח כי יש לשלם אגרה בגין העברת הביטוח.

באשר להיות הסוכן שלוח של המבטחת, קבע בית המשפט העליון בעניין נעמט (ע"א 190/99 אפריים נעמט נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ח (4) 652), כי בהעדר מסמך בכתב המעיד כי הסוכן הוא שלוחו של המבוטח, הרי שהסוכן יחשב כשלוחו של המבטח ומעשיו יחייבו את המבטח. בית המשפט המחוזי מרכז קבע בעניין דמתי ע"א (מחוזי מרכז) 22533-04-12 עוז והדר סוכנות לביטוח בע"מ נ' אריאל דמתי (28.3.2013)), כי קיימת חובת זהירות של סוכן ביטוח כלפי המבוטח, ובנסיבות מסוימות יכולות פעולותיו, כמו גם הפרה של חובת זהירות זו, לחייב את המבטח. עוד נקבע בעניין דמתי, כי בנסיבות שבהן סוכן הביטוח אינו מסייג את הקיבול, אלא מבטיח כי יש כיסוי ביטוחי - יכול הדבר לחייב את המבטח. עם זאת יודגש שקביעה זו נבעה מהוראה מפורשת בסעיף 9 (ב) לחוק חוזה הביטוח, לגבי הארכת תקופת ביטוח קיימת.
בעניין בהא סייף (רע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21.9.2009)), קבע בית המשפט העליון כי סוכן ביטוח שבעטיו לא הושלם כיסוי ביטוחי למבוטח, עלול לחוב בתוצאות רשלנותו זו.